דאגה היא רגש שמלווה רבים מאתנו בחיי היומיום.
אנחנו דואגים מדברים רבים, 
החל מאם נגיע בזמן, האם יהיה לנו מספיק כסף, 
האם נמצא אהבה, האם אנחנו יכולים להצליח וכדומה. 

רוב הדאגות הן דמיונות לגבי העתיד, 
והדאגה מייצגת חשש שהמציאות לא תטה לטובתנו. 
במרבית המקרים אין באמת בסיס לדאגה, 
מאחר והמציאות מתרחשת בדרכה ולא על פי התסריטים הדמיוניים שלנו. 

יחד עם זאת, יש דאגות יותר ממשיות, 
כמו לדוגמה כשאנחנו או היקרים לנו נמצאים ברגע שבו 
הבריאות הפיזית או הנפשית, איכות החיים או החיים עצמם נמצאים בסכנה. 
כלומר יש בסיס לדאגה, כי הצפי באמת לא מבטיח, 
אך הדאגה מכניעה אותנו, משתקת אותנו 
ומשפיעה לרעה על איכות חיינו. 

לדאגה תפקיד הישרדותי - 
לעורר אותנו ולהביא אותנו לכדי פעולה נכונה.
למעשה, דאגה זו הזמנה לפעולה.
אולם במקרים רבים הדאגה משתלטת על התודעה 
ומשאירה אותנו בתחושה של חוסר אונים,
זה משתק אותנו ולא מאפשר לנו לפעול באופן יעיל.

שאנטידווה, אחד המורים החשובים במסורת הבודהיסטית, אמר: 
"למה לדאוג בגלל משהו שאפשר לפתור אותו? 
ומה הטעם לדאוג אם לא ניתן לפתור אותו?" 
במילים אחרות, ניתן לומר : 
אם יש מה לעשות בקשר לזה – אז תעשו.
ואם אין מה לעשות בקשר לזה – אז תרפו. קבלו והשלימו עם המציאות.  

אז מהן שלושת הדרכים היעילות להתמודד עם דאגה?

שלב מקדים : בדיקה 
נבדוק אם הדאגה היא ממשית או דמיונית. 
זה שלב חשוב שמאפשר להשתחרר מיד או להמשיך את התהליך. 
אם הדאגה דמיונית, נרפה (ואם זה לא מתאפשר נמשיך לשלבים)
ואם הדאגה ממשית, נתקדם לשלב הבא. 

1. לעשות 
אם מתעוררת דאגה ויש מה לעשות לגבי זה.
נבדוק מה אפשר לעשות ונעשה. 
מומלץ להתקדם – צעד אחר צעד, 
כלומר בכל פעולה נחשוב רק על הצעד הבא.
לעיתים אם יש הרבה דברים שיש לעשות או הרבה צעדים 
שיש לקחת כדי להגיע לאן שרוצים וזה יכול לתסכל ולייאש. 

2. להרפות 
אם מתעוררת דאגה ואין לנו מה לעשות לגבי זה, 
כל מה שנותר לנו זה להרפות.
אין מה להילחם ב"טחנות רוח" ,
זו אינה גישה תבוסתנית אלא ריאליסטית. 
אם זה מאבק חסר סיכוי בכוחות גדולים מדי או לא מציאותיים, 
עדיף להפסיק את המאבק, להרפות ולהשלים עם המצב,
כך ניתן לנתב את האנרגיה שלנו למקומות מיטיבים יותר. 

3. להיות
אם אין מה לעשות ואנחנו לא מצליחים להרפות.
מה שנותר לנו זה להיות עם החוויה שלנו,
זו חוויה לא נעימה, מתוחה ואפילו כואבת. 
להישאר עם החוויה זאת אומרת לאפשר לעצמנו לחוות 
את הדאגה, הפחד וחוסר האונים, בלי להזין את הסיפור.
הדאגה היא כמו אש וכשמפסיקים להזין אותה, 
באופן טבעי היא דועכת.